שלושה שבועות של שיגרה הזוייה חלפו, מהפעם הראשונה שבאתי לריקודים.
מצד אחד תיפקוד על מצב של אוטומט במהלך יום העבודה, כל הרגשות מאופסנים בכספת נמצאים בהשהייה. מי שלא מקורב אפילו לא יודע .
מצד שני, הרגשת ריקנות לחזור בסוף יום העבודה לבית ריק!
לבד -אחרי 9 שנים.
פתאום במקום ארבע ילדים שמחפשים ונהנים מתשומת לב יש ארבעה קירות שלא איכפת להם ממני,
מניחים לי לנפשי בין שאני רוצה בכך ובין שלא.
פעמיים בשבוע באים הילדים ל 4 שעות ברוטו כולל נסיעות הלוך וחזור.
4 שעות ל 4 ילדים…כאילו מה?
איך אפשר …הלב מתפרק ….
אבל אם אני אתפרק כשהם איתי אז מתי יהיה לי זמן להיות איתם ?
אני בוחר להעניק להם את כל מה שאני יודע שאני רוצה לתת.
בתכנון מדוקדק של מהנדס ב 4 שעות, מספיקים לשחק, לאכול, לסדר את הבית, לעשות שעורים, ולהתעדכן בכול מה שהיה מהביקור הקודם. כל אחד זוכה ל 4 שעות של תשומת לב. ואפילו נשאר זמן להשתעמם ביחד.
אני כל כך רוצה להספיק איתם; ללכת לבריכה ולסרט, לקניון ולשחק …
וכל מה שהם רוצים זה להיות בבית, לשבת מחובקים מול הטלויזיה ולהיות !!.. איתי .
אני אוהב את ילדי, אני מחובר אליהם בכל נים מגופי ומנשמתי .
כששואלים אותי מה התחביבים שלי, התשובה היחידה והנכונה ביותר שלי – הילדים שלי.
כמו בתחביב אתה לא סופר כמה זמן אתה משקיע בו, כמה כסף זה עולה.
אתה פשוט מתעסק בו כל שניה פנויה שיש לך ולא מרגיש שהזמן חולף …אז ככה זה אצלי עם הילדים .
בהחלטה אינטואיטיבית, אני בונה מערכת קשר עם הילדים באופן שבו אני נמצא איתם גם כשאני לא שם בגופי, שיחת טלפון יומית כל ערב עם כל אחד מהם. אני יודע כל אחד מה היה לו בגן, בבית הספר, עם מי הוא שיחק, מה הוא אכל בכריך , אלו שעורים יש לו. אני נפגש עם כל הגורמים שבאים במגע עם הילדים – מורים, גננות, מנהלות, הנהג של אוטובוס ההסעות…כולם יודעים לדווח לי, כולם יודעים כיצד למצוא אותי.
אני אחראי לשאוב זרם מידע קבוע…עד היום ועד בכלל.
כדי לשמר את הקשר של הילדים לבית, הם עוזרים בנקיון, בהכנת הארוחות, בהחלטות על איך לסדר מחדש את אזור המגורים. ממציאים מאכלים שאוכלים רק אצל אבא. המוביל ללא עוררין ..פיצות שם, כל אחד מייצר פיצה עם השם שלו כתוב בקטשופ והתוספות המיוחדות לו. להיט קולינרי שנולד מתוך צורך.
ואז…הם חוזרים לאימם ואני נותר עם השקט. וואוו זה לא פשוט.
שקט בבית הריק.
לבד עם המחשבות, הזכרונות הטריים של בית מלא במשפחה שהולך ומתפוגג,
ההכרה מעכלת את המצב החדש.
אני מעבד את השכול, מתאבל על המשפחה.
לצערי, כבן למשפחה שכולה אני מכיר את המקום הזה, ..
הייתי שם כבר פעם.
נער בן 16, כשאחי הגדול חוני נפטר במלחמת שלום הגליל.
ממש כמו בסיפור על הבור מתוך ספר החיים המתים הטיבטי, אני מכיר את הבור הזה..
אני יודע את הדרך החוצה..
הריקודים, התנועה, משמשים כמו חיבור של טלפון נייד למטען..
אם שומרים על האנרגיה ולא מוציאים הרבה שיחות הטעינה יכולה להחזיק שלושה ימים עד לטעינה הבאה.
מביקור לביקור אני נזכר בצעדים של יותר ריקודים, אני צובר בטחון בתנועות, בסיבובים, בהחזקה של בנות הזוג לריקודי הזוגות .
אני מזהה את ההזדמנות שנקרית בפני.
אמנם לא בחרתי את המצב, אך מאחר ואני בו – כיצד אוכל להנות ממנו ולהפיק את המקסימום ?
מתחיל לבחון את בנות המין היפה ולבנות בדימיוני את דמותה של בת הזוג האידאלית, החדשה המשודרגת. .. מזו אהבתי את השיער, מהשניה את העיניים, מהשלישית את הטליה .
אני בוחן מחדש תחושות, את אחיזת היד של הבנות השונות. את זרימת התנועה, את היציבה.
מה מספרות העיניים.
אני מחזיר לעצמי את השליטה בחיי.
דרך ההתנהלות בריקודים אני חוזר חזרה לליבה שלי, לביטחון העצמי מחזיר לעצמי את תחושת הערך,
התובנות והאסימונים יורדים עם הזמן:
העולם ממשיך להתקדם בדרכו ומי שלא פועל להתקדם איתו פשוט נשאר מאחור,
בעשייה יש כוח, כמו במכונת הפלאים פפטו-מובילה, דבר גורר דבר והצלחה מובילה להצלחה, דומה מושך דומה….
היום בכלי האימון שאני רוכש הייתי מכנה זאת שהעלתי את התדר שלי.
וכך מתוך מגמת שיפור מתמדת, אני מתנהל ברכבת הרים ריגשית מהרקדה להרקדה, מטעינה לטעינה.
לאט לאט אבל בטוח.
השמש זורחת גם עלי מדי בוקר….
