שבת בבוקר, שמש חמימה של תחילת חורף ליטפה את העולם,
יונית ואני מתעוררים, מחלצים עצמות ושרירים אחרי לילה בשק שינה
מוזגים כוס קפה, ומתחילים בוקר של שבת רגועה רגועה.
שום דבר לא בוער, לוקחים את הזמן לעכל, להרגיש ולהיות ברגע.
מהורהרים, כל אחד ומחשבותיו הוא,
יושבים בשקט ובוחנים אחד את השני,
פעם ראשונה שאנחנו נפגשים באור של בוקר,
כשהפרצוף עוד נפוח משינה, הקמטים של הכרית מועתקים לפנים.
השיער סתור, קורי השינה בזוית העין,
אני אוהב את אשר רואות עיני.
כל אחד מאיתנו עשה מכיוונו צעד גדול בכניסה לקשר הזוגי,
ההרגשה טובה, עושה נעים בגוף ובנשמה.
הכל מרגיש נכון.
יחד עם זאת רצות מחשבות רבות,
המעלות אינסוף שאלות.
לרובן, אם לא לכולן, אין תשובה חד משמעית,
אין נכון/לא נכון.
מבחינתי המחשבות נחלקות לשתי קטגוריות,
הראשונה פרקטית מעשית ומיידית, שאלות טכניות,
לדוגמא:
איך מקיימים קשר זוגי עם חברה שגרה ברמת-גן,
ואני בבית בגאליה, ליד רחובות?
איך מגיעים בזמן לעבודה, כאשר אני מתחיל את היום
בשעה 07:00 במשרד?
איך משתלבת הזוגיות בסדר היום והסדרי הראיה של הילדים?
הסוג השני, הוא שאלות הרבה יותר מהותיות,
ועם תשובות הרבה יותר מעורפלת. שאלות כגון:
איך, מתי ואם בכלל לספר לילדים שלאבא יש חברה?
ואם לספר להם, אז איך?
האם להפגיש את הילדים עם יונית?
ואם להפגיש, אז מתי ואיך ובאיזה סיטואציה?
וגם:
היכן עובר הגבול בין הדאגה שלי לילדים לבין הדאגה שלי לעצמי ?
האם אני חושב על טובת הילדים או על טובתי?
והכי חשוב, האם הדאגות מכל השאלות הללו,
לא מסכנות את קיומו של הקשר בכללותו?
המחשבה על השאלות, אינה ניתנת לשליטה,
תשובות לשאלות אין לי.
מה לעשות?
חוסר התשובות גורר אותי לתחושת אי-וודאות
וחוסר הוודאות כשלעצמו הינו מכשול רציני.
אני מסתכל על יונית, יונית של בוקר,
ומחליט פשוט לשהות עם זה, עם המחשבות והרגשות,
לא לקבל שום החלטה גורפת וחד משמעית,
אלא להמשיך ולהתקדם בקשר,
צעד אחר צעד
יום אחרי יום,
באותו אופן שבו, כשמתחילים ללכת מתגלה הדרך.
לפתע…
נשמעת דפיקה עדינה על דלת הבית.
אני ניגש לפתוח.
מולי חן!, בני הבכור בן ה-9 – בא לבקר את אבא !!!
מקבץ של רגשות מתפרץ לתודעתי:
הראשון – שמחה גדולה לראות את בני, שאני כל כך אוהב.
השני – בהלה. לא הספקתי להחליט אם לספר על יונית או לא,
ואיך להציג אותה ופתאום חן כבר כאן, והם נפגשים…
נוסף על כך עובר בי גל של דאגה לחן וליונית, כל אחד מסיבות שונות.
חן, מה הוא יחשוב, יונית, מה היא מרגישה….
אני מתעשת, מחבק את חן ומזמין אותו למשחק לוח.
באותו שבוע התאמנו על משחק הכבשים וזאבים על לוח הדמקה.
תוך כדי המשחק אני מנסה להבין כיצד הוא הגיע אלי.
אני מבין שהילדים הגיעו עם אמם לביקור אחרון בבריכת המושב,
רגע לפני החורף. חן העדיף לבוא אלי הביתה לביקור .
בזווית העין אני מבחין ביונית, יושבת על הכורסה,
והיא בין מהופנטת למשותקת מתדהמה.
חן ואני דומים מאוד.
אי אפשר לפספס את הקשר הביולוגי בינינו.
מבחינת יונית, כניסתו של חן הייתה הוכחה פיזית ניצחת
לכך שהסיפור על ארבעת ילדיי אמיתי לחלוטין.
אני אכן אבא לארבעה ילדים (מדהימים).
כעבור כשעה, חן הלך,
יונית נשארה נטועה על מושבה במשך שעה ארוכה לאחר לכתו.
ניסיתי לדובב אותה לשיחה,
לשמוע מה עובר עליה, על מה היא חושבת.
ללא הועיל, רק לקראת רדת הערב, חזר הצבע ללחייה.
עכשיו כל אותן עשרות שאלות שהעסיקו אותי;
האם לספר לילדים, האם להפגיש אותם עם יונית, נהיו לא רלוונטיות.
במקומן התחלתי לחשוב מה חן ראה ומה הוא הבין מזה,
כיצד יועבר המידע לאחיו ואחיותיו, אם בכלל?
את מרבית אותו יום העברנו בשתיקה מהורהרת של שנינו.
חששתי כי המפגש הפתאומי שהפך משפחה וירטואלית לממשית
יבהיל את יונית ועוד רגע קט היא תקום ותלך.
מצד שני, עלתה בי מחשבה אחרת – שמחתי מאוד על מה שקרה,
הרגשתי שזה היה סוג של קיצור דרך, הצצה לעתיד.
אם נועד הקשר הזה לקום ולהיות לאורך זמן,
הילדים הם חלק ממני ובאים איתי לתוכו.
המפגש שהיה יוכל לשמש מעין בוחן פתע לקיומו של הקשר הזוגי ורב המשתתפים הזה.
אין לי מושג מה חשבה יונית או מה הרגישה,
אולם ככל שנקפו השעות היא לא הראתה סימני תזוזה או בריחה.
התבהר לי לשמחתי, שאת המשוכה הזו,
קשר הזוגיות שלנו צלח בשלום.
לקראת רדת ערב נדרכתי;
האם יונית תישאר ללון עימי לילה נוסף?
רציתי מאוד שזה יקרה.
חלום נעים נרקם במוחי על סוג הארוח שאוכל להציע לה הלילה,
אולי לאו דווקא על שקי השינה שבסלון.
חלום אופטימי בו אני והיא נפגשים, הפעם במובן הכי פיזי של המילה.
לא עברו השעות, וגם הפעם המציאות עלתה על כל דמיון ….
